לבסוף, אחד המרוצים המיוחל ביותר הגיע, Goat Run Trail Running Series #2, Mt. Merapi! בעצם יותר כי זה מרוץ מרתון בג'וג'ה ואני תמיד מתגעגע לג'וג'ה. באופן כללי, אימון למרוץ ריצה הפעם לא היה משהו מיוחד שעשיתי (והתברר שיש לזה השפעה על יום המירוץ H). לוח זמנים רגיל, שלישי וחמישי ריצה קלה ב-GBK וב-Running Rage, אימון יום רביעי לבדו ב-Soemantri (ריצת טמפו, אינטרוול) נמשך בשבוע ארוך, שום דבר מיוחד בוודאות. יום מירוץ! כי במקרה אני והפמליה שלי לָלוּןזה באזור Kaliurang, אז אתה יכול להתעורר קצת מאוחר בהשוואה למשתתפים שנשארים במרכז העיר וצריכים לקחת את ההסעה ממאליובורו. בדיקת ציוד אחרון לפני שעזבנו ואכלנו ארוחת בוקר צנועה, לבסוף בשעה 4 יצאנו מהמלון אל מרכז המירוץ בלוגו של הנסיכה. יש טעות אחת די קטלנית שאני לא לעשות את זה עוד במלון, כלומר 'פיקדון' (הבנת את זה בוודאות?). אין צורך לדון בזה יותר, אולי, אבל הנקודה היא שזה די כואב כי 30 דקות לפני ההתחלה, פתאום יש צירים בבטן ושירותים ציבוריים מוגבלים, ועוד תור של משתתפים אחרים שגם רוצים לעשות את צרכיהם . זה המזל שלי, ראיתי בטעות שירותים ציבוריים ריק, למזלי שאר המשתתפים לא וואי אם יש שירותים נוספים, בלי לעמוד בתור, הבטן שלך תהיה מלאה. בדיוק בשעה 5.00 הדגל לכל הקטגוריות, 42k ו-21k. ב-2 הק"מ הראשונים בריצת השביל הזה, המסלול היה קצת לא נוח עבורי, כי זה היה שביל ביער טלוגו פוטרי שבו המשתתפים לא יכלו לעבור את הרץ שלפניהם. כשהחזית נעצרת, האחוריים עוצרים, תרצו או לא. כתוצאה מכך, 2 הק"מ הראשונים דומים יותר לתור לרכיבות בדופאן במהלך החופשה הארוכה, זה אמיתי! לאחר היציאה מאזור היער התיירותי, תפגשו מיד במסלול חול למרגלות הר מרפי, תעברו דרך כריית החול המקומית ולאחר מכן תיכנסו לכפר קינהרג'ו, תעברו את ביתו של מבה מרידג'אן ז"ל, ראש הר מרפי אשר מת במהלך ההתפרצות של 2011. האדיר מרפי, הנוף ממש מגניב! ובאותו רגע, מיד דמיינתי שמראפי, שהיה 'עד כאן', השפעת ההתפרצות שלו יכולה להגיע לאן שהייתי באותו זמן, זה היה מחריד לדמיין את זה. חה חה. משם פגשתי מיד את מסלול ה'חימום' לפני המסלול המקורי, עולים ויורדים גבעות קטנות, נכנסים ויוצאים מהמטעים של התושבים, ולבסוף מגיעים ל-WS 2, לבייסקאמפ על הדלס (רוח סוחפת ), מתדרוך המרוץ נמסר לוועדה כי המסלול הקשה ביותר הוא בין WS 2 ל-WS 3 (שוק בוברה). אז ב- WS 2 מומלץ מאוד למלא מי שתייה ולקחת מספיק אוכל, למרות שהמרחק הוא רק 4 ק"מ מ- WS 2 ל- WS 3.

והנה מגיע ה'מסע' האמיתי

למידע, נתיב deles שמועבר ריצת שטח זה היה בשימוש רשמי בפעם האחרונה בשנת 2008, אז לאחר ההתפרצות הגדולה של Merapi נתיב זה נסגר. ורק לאחר 8 שנים של סגירה, ניתן לעבור בדרך זו באופן רשמי. האם אתה יכול לדמיין? דונג איך מצב הכביש לאחר 8 שנים שלא חוצה אנשים? כשנכנסנו מיד זכינו לנוף מאוד מגניב של מרפי ואחרי זה נכנסנו ישר לתוך היער, ביער היה שיפוע עם שיפוע יוצא דופן אז נאלצנו לזחול כדי לקום, לא רק אחד או שניים מטפסים עשירים, יש הרבה. לאורך המסלול של 4 ק"מ בין WS 2 ל- WS 3 אנחנו כמו מועברים ל'עולם אחר' כי הנוף ממש סופר! גם בדרך, רץ מרתון אחרים באמת מעונים על ידי קווי המתאר של השטח והרוח ממש חזקה, אבל הנוף הוא ש שווה כל מאבק, מאוד. ואחרי 5 שעות דרך קו הדלס אשר משמאל ומימין לגיא ובשיפוע כמעט אנכי, נכנסו סוף סוף לאזור גבול הצמחייה, מתקבלת בערפל סמיך ורוחות חזקות. אז מיד הוצאתי את המעיל והלכתי בזהירות רבה כי השטח הוא חול וולקני שקל מאוד להחליק אותו אם אנחנו עושים צעד לא נכון. לבסוף בסביבות השעה 12.45 נכנסתי ל-WS האחרון, כלומר שוק הבוברה, שעה אחת אחרי היעד שלי. בידיעה שזמן ההפסקה נמצא במרחק של שעה אחת בלבד, לא עצרתי הרבה זמן בשוק בוברה. אכלתי רק כיכר לחם אחת ומילאתי ​​אותה במי שתייה ובסביבות השעה 12.55 ירדתי מיד לתחתית דרך מסלול סלו, כדי שלא קיבלתי COT (Cut-Off Time/זמן מקסימום להגיע לקו הסיום ).

יורד ויורד….

יום לפני המירוץ הודיעו לי חבריי שלמשל לרדת משוק בוברה לבסיס קמפ של סלו זה לקח רק 45 דקות. אז כשעזבתי את WS 3, הייתי מאוד אופטימי שאוכל לסיים מתחת ל-COT למרות שזה יהיה מאוד צמוד בוודאות. והתברר שאחרי שוק בוברה מצאתי את השטח שאני הכי שונא, כלומר סלעים! בגלל שזה חלקלק, אם הברך תרד, זה יכאב מאוד. המסלול הזה באמת הרס הכל, כמה פעמים החלקתי במסלול שלא היה בו 1 ק"מ כי לנעלי הריצה שלי הייתה אחיזה גרועה, בנוסף הלחץ מהמרדף אחרי הזמן כדי שאוכל לסיים מתחת ל-COT. לבסוף הצלחתי לעבור את המסלול הסלעי בכביש מאוד זהיר כדי שלא ייפול שוב. עד שאני נכנס ליער שעוקב אחרי עפר וסלע קטן, אני מתחיל להשלים שוב כדי לפצות על הזמן האבוד במסלול הסלע. לצערי, לצערי אני לא יכול להישאר הרבה זמן במרפי, הלכתי לאיבוד. אחרי מוצב 3 יש התפצלות בנתיב ואני לא מבין שאני נוסע בשביל בלי לסמן. אחרי שחלפו 15 דקות, הבנתי שאני אבוד, וחזרתי שוב ברגל באותו שביל (באותו זמן כבר הייתי נפשית מטה באמת בגלל שהגוף כולו מוכה ו לַחַץ אני צריך לסיים מתחת ל-COT) ונכון, השביל שעשיתי קודם היה שגוי, ובהמשך גיליתי רק אחרי שהגעתי לסיום שהשביל התועה יכול לחדור בשביל הקיים צִיוּןשֶׁלוֹ. רק שהצמחים צמודים מדי ולכן לא מומלץ ללכת לשם. במהלך הדרך למטה, עדיין נפלתי כמה פעמים כי הגוף שלי היה ממש עייף וגם אני הייתי במצב נפשי. אפילו לא העזתי להסתכל בשעון כדי לבדוק את השעה כי לא רציתי להיכנס לפאניקה אפילו יותר כי חסר לי COT. סוף סוף מצא את סימני הציוויליזציה והנכון, מולי הוא basecamp ניו סלו, מיהר מיד למטה ולמרבה הצער התברר שהגימור עדיין למטה, במשרד ראש הכפר כלומר 1 ק"מ של כביש למטה על האספלט. אני מתחיל להיות מתוסכל. הוא הובהל שוב ולבסוף הגיע לקו הסיום עם זמן שיא של 9 שעות ו-15 דקות כמה שניות, 15 דקות אחרי זמן ההפסקה. זה ממש צמוד ואני המסיים השלישי שמסיים אחרי COT, רזה מאוד. מְתוּסכָּל? ברור! מְרוּגָז? מאוד. אבל מה אתה הולך לעשות עכשיו, הכל קרה, לפחות יש הרבה לקחים שאני יכול ללמוד מהם לרוץ מירוץ על הר מרפי זֶה. נופים יוקרתיים, היכרות עם אנשים חדשים וכמובן פצעים בכל הגוף (כפות ידיים מדממות מהחזקת קוצים בעת טיפוס, חבורות בכתף ​​שמאל מנפילת ענפים, ירכיים כואבות מנפילה על סלעים, זרועות שנשרטות מעשבים שוטים) ואשר היא בהחלט שיעור לנהל את הזמן במהלך המרוץ עם משך ארוך למדי. פעמיים השתתפתי במרוץ בג'וג'ה, פעמיים לא הצלחתי להשיג מדליה. ג'וג'ה עדיין לא ידידותית איתי. אבל, חכו לג'וג'ה! בהחלט אבוא שוב.